ידועים בציבור

פעמים רבות, ומטבע הדברים בפרט במקרים של סיום הקשר הזוגי ו/או פטירת מי מבני הזוג, מתעוררת מחלוקת בשאלה האם בני הזוג היו ידועים בציבור אם לאו.

נכון לעת הזו, טרם הוסדרה חקיקה הקובעת מהם בדיוק התנאים בהתקיימותם יחשבו הצדדים כידועים בציבור, והקריטריונים לכך נקבעו בפסיקת בית המשפט לאורך השנים.

למרבה הצער, גם בפסיקה לא קיימת הגדרה ברורה ואחידה בשאלה מתי בני זוג יחשבו כידועים בציבור אך ניתן לומר ששני המבחנים העיקריים היו האם בני הזוג ניהלו חיי משפחה והאם בני הזוג ניהלו משק בית משותף, קרי: מדובר היה במבחנים אובייקטיביים -עובדתיים. בהמשך, התווסף מבחן נוסף, מבחן סובייקטיבי שבחן את האופן בו הצדדים בעצמם תפסו את טיב היחסים ביניהם.

ככל שהיה נקבע כי הצדדים אכן ידועים בציבור, בית המשפט היה עובר לבחינת השלב השני שעניינו, האם הוכחה כוונת שיתוף באשר לנכסי הצדדים או מי מהם.

אלא שלאחרונה ניתנו ע"י בית המשפט העליון שני פסקי דין משמעותיים בסוגיית הידועים בציבור וזאת בשני ראשים: האחד, מהם הקריטריונים להכיר בבני זוג כידועים ציבור והשני, מה המשמעות הרכושית של הכרה בצדדים כידועים בציבור (רע"א 5096/21 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, נבו 15.12.21 ורע"א 3323/23, פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, נבו 06.05.24).

שני פסקי הדין מבית מדרשה של כב' השופטת וילנר מבית המשפט העליון.

מדובר היה בבני זוג שניהלו קשר זוגי במשך כשנה וחצי והיו עתידים להינשא זה לזו. למרבה הצער, האישה הלכה לעולמה באופן פתאומי טרם הצדדים הספיקו להינשא, והגבר פנה לחברת הביטוח מכוח היותו "בן זוג" של המנוחה לקבלת פיצויים מחברת הביטוח.  

בפסק הדין הראשון קבעה השופטת וילנר כי המבחן לקביעה האם בני הזוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי בו נבחן האם בני הזוג "התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין". בעניין זה מבהירה השופטת וילנר שתינתן חשיבות מיוחדת לשאלה אם קיימו משק בית משותף וחיי משפחה אך זאת כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, בין יתר הנסיבות והראיות הרלבנטיות.

בפסק הדין השני כב' השופטת וילנר הקשיחה את תנאי ההכרה בידועים בציבור וקבעה כי יש לוודא שבני הזוג אכן התכוונו ורצו לכבול עצמם בזכויות ובחובות הכלכליות הנובעות מחיי הנישואין וניתן ללמוד על כוונתם זו בין באמצעות הסכם מפורש ובין באמצעות הסכם מכללא. בהמשך לכך, בנסיבות פסק הדין קבעה השופטת וילנר כי דווקא כוונת בני הזוג להינשא זה לזו היא שמעידה כי לא התכוונו להחיל על עצמם את השיתוף בנכסיהם לפני מועד הנישואין אלא רק לאחריו. 

לקביעה זו הוסיפה כי מהרגע בו הצדדים אכן הוכרו כידועים בציבור, אזי, השיתוף יחול כל כלל נכסיהם בדומה לדין החל על בני זוג נשואים ללא צורך בהוכחת כוונת שיתוף.

המשמעות האופרטיבית של פסקי דין אלו היא מחד מעבר למבחן סובייקטיבי לחלוטין בבחינת ההכרה בזוג כידועים בציבור והקשחת התנאים להכרה בצדדים כידועים בציבור ומאידך, משכבר ישנה הכרה בבני זוג כידועים בציבור, הרי שחלה עליהם חזקת השיתוף מבלי הצורך להוכיח כוונת שיתוף, קרי: ביטול המבחן הדו שלבי והחלפתו במבחן אחד ויחיד, האם הזוג ידועים בציבור ואז חל שיתוף על כלל נכסיהם או שבני הזוג לא ידועים בציבור ואז לא חל שיתוף. 

כפי שעולה בבירור, ובפרט נוכח העולה מפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון, ההלכה בעניין ידועים בציבור מתפתחת מעת לעת ועל כן ועל מנת להבטיח וודאות, קיימת חשיבות עליונה לערוך הסכם ברור הקובע את טיב יחסי בני הזוג, כמו גם את רצונם/היעדר רצונם בשיתוף ובאיזה היקף.

חשוב לציין כי אין חובה לאשר בבית משפט הסכם בין ידועים בציבור ואולם, מומלץ כן לאשר את ההסכם על מנת לחזק את תוקפו כך שהנטל אשר יוטל על המבקש לבטלו יהא נטל מוגבר.